החלטה חשובה ואמיצה
בג"ץ: בתי החולים אינם יכולים לאסור על הכנסת חמץ בפסח
השופטים עוזי פוגלמן ועופר גרוסקופף קבעו ברוב דעות שהאיסור על הכנסת חמץ לבתי חולים פוגע פגיעה מהותית בחופש מדת של המאושפזים ושל עובדי בתי החולים. חדו"ש: הרבנות מונעת על ידי שאיפה לכפייה דתית על כלל הציבור, ועושה זאת גם כאשר אין לכך כל צידוק או צורך הלכתי
30/04/2020 18:47
תגיות: חמץ · בתי חולים · בג"ץ · הרבנות הראשית · חדו"ש
הרב הראשי הספרדי, יצחק יוסף. צילום: יעקב כהן, פלאש 90
היום פרסם בג"ץ את פסק דינו בעתירות שהוגשו בשנת 2018 על ידי הפורום החילוני ואישים נוספים וכן על ידי ארגון עדאלה, נגד מדיניותם של בתי חולים בישראל לאסור הכנסת חמץ לשטחם בתקופת הפסח, ואכיפתו של איסור זה באמצעות חיפוש בכליהם של המבקרים על ידי מאבטחים מטעמם. בג"ץ קיבל את העתירות ברוב דעות. השופטים עוזי פוגלמן ופרופ' עופר גרוסקופף תמכו בהחלטה, בעוד השופט ניל הנדל חלק עליהם.
בג"ץ הוכיח היום פעם נוספת עד כמה חיונית ההגנה שהוא מעניק לזכויות האדם בישראל. בג"ץ מצא כי האיסור על הכנסת חמץ לבתי חולים פוגע פגיעה מהותית בחופש מדת של המאושפזים בבתי החולים ושל עובדי בתי החולים, וכי פגיעה כזו אינה אפשרית ללא הסמכה חוקית מפורשת, שאינה קיימת כיום. לפיכך פסק בג"ץ כי אין למאבטחים בכניסה לבתי החולים סמכות לאסור על הכנסת מזון, כשר או לא כשר, או אף להעיר למבקרים בעניין זה. עם זאת, בג"ץ העניק עשרה חודשים למשרד הבריאות, לרבנות ולבתי החולים לצורך היערכות אשר תאפשר שמירת הכשרות בפסח למעוניינים בכך, בלי לפגוע בזכות העקרונית שהוכרה להכניס לבתי החולים מזון שאינו כשר. פסק הדין הבהיר שיש לשמור גם על חופש הדת של המקפידים על הכשרות, וכי אין לפגוע בדרישות הכשרות במטבחים ובחדרי האוכל של בתי החולים שבהם יש הקפדה על כשרות.
פסיקת בג"ץ אמנם נוגעת לבתי חולים בלבד, אבל ההשלכות שלה נראות רלוונטיות גם למקרים אחרים שבהם נכפית שמירת כשרות על מי שלא בהכרח מעוניינים בכך, ובראש וראשונה על חיילי צה"ל. כיום קיים איסור גורף על הכנסת מזון לבסיסי צה"ל בפסח, ואפילו על משלוח חבילות כבר שבועיים לפני פסח, מתוך חשש שיהיה בהן מזון שאינו כשר לפסח. חיילים נענשים בחומרה על הכנסת מזון לא כשר לבסיסים לאורך כל השנה, אף על פי שאין כל בסיס חוקי לאיסורים אלה.
הכללים שיישם בג"ץ בפסיקתו היום צריכים לחול על כולם: הגנה ללא פשרות על חופש הדת של מי שמבקשים לשמור כשרות; אך לצדה הגנה ללא פשרות על החופש מדת של מי שאינם מעוניינים לצרוך מזון כשר ואיסור כפייה דתית אלא במקרים חריגים וקיצוניים, על פי החלטת המחוקק. חדו"ש מתחה ביקורת על מדיניות הרבנות, שאינה מונעת רק על ידי שאיפה לכפייה דתית על כלל הציבור, אלא עושה זאת גם כאשר אין לכך כל צידוק או צורך הלכתי.
כאשר הרבנות הראשית חזרה בה מהסכמה שגובשה להצעת פשרה בנושא, ואף ניסתה להפחיד את הרשויות ואת בית המשפט בטענה שהדבר יגרום לסיכון שלומם של שומרי מצוות שיימנעו מלהתאשפז בתקופת הפסח, פרסמה חדו"ש את הדברים הבאים, המבהירים עד כמה לא ההלכה היא המדריכה את הממסד הרבני בישראל ואת רשויות המדינה ובתי החולים הנגררים אחרי לחצי הרבנות: "הרב הראשי יצחק יוסף מנסה להפחיד את הפרקליטות, את בית המשפט ואת הציבור ללא בסיס הלכתי או עובדתי!
הרב ד"ר מיכאל אברהם: אין שום איסור להימצא במקום שבו אחרים מחזיקים חמץ, גם אם הם יהודים. וכשזה מקום ציבורי בכלל אין בעיה
הגיע הזמן למנוע מהרבנות להכתיב בשרירות לב ובקיצוניות דתית את התנהלות בתי החולים. הרב הראשי יוסף הודיע לפרקליטות שהרבנות חוזרת בה מהסכמתה לפשרה בעניין הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח: 'היתר להכנסת חמץ מכל סוג שהוא – עלול להפוך את בתי החולים הציבוריים במדינת ישראל במהלך ימי הפסח לחסומים לכניסת יהודים שומרי מסורת".
הרב ד"ר מיכאל אברהם מסר בתגובה: "מדובר בקשקוש, בלבולי מוח של אדם חלש שנלחץ על ידי גורמים שמעוניינים בכפייה (הוא עצמו אומר שפנו אליו בעניין) והוא לא עומד בלחץ. לכן כנראה הוא חוזר בו מההסכמה להסדר שהתקבל (שגם הוא לא חיוני הלכתית, אבל אולי זו פשרה סבירה לשמירת האווירה הציבורית). מהותית אין בזה ולו בדל של איסור לכל הדעות ההלכתיות, ללא חולק. איסור 'בל ייראה' נאמר על 'רשותך', כלומר, בתוך רשות שהיא שלך. אין שום איסור להימצא במקום שבו אחרים מחזיקים חמץ, גם אם הם יהודים ובוודאי אם הם גויים. וכשזה מקום ציבורי אז בכלל אין בעיה [יכולה להיות טענה שאם המקום הוא ציבורי בעליו הוא הציבור, ואם יש בו חמץ, הבעלים עובר ב'בל ייראה', אבל גם זה לא נכון. אם אדם מכניס חמץ שלו לביתי שלי אני לא עובר איסור, כמפורש בגמרא ובכל הפוסקים, אלא אם כן אני מוגדר כשומר על החמץ]. במישור המהותי ניתן להעלות לכל היותר את הטענה שמא יבואו לאכול את החמץ. זוהי גזירה דרבנן (שבגללה תיקנו את בדיקת חמץ ולא הסתפקו בביטול). אבל לא שמעתי מעודי שאסרו על מישהו להיות במקום שבו מישהו מחזיק חמץ בגלל התקנה הזאת. גם לגבי הערכת המציאות, בעיני היא חסרת שחר. להערכתי, רוב מוחלט של הציבור לא יימנע מלהגיע, או בגלל שהם יודעים שאין איסור הלכתי, או בגלל שאינם יודעים. אבל מעבר לזה, אם אכן מדובר בטעות בהלכה של החוששים, שהרי בעצם גם הוא מודה שאמיתית אין איסור, יש פתרון פשוט: שהרבנות תכריז ותודיע לכל הציבור שאין איסור וכך לא יימנעו מלהגיע, ובא לציון גואל." אלה כמה מעיקרי דבריו של הרב אברהם, ואת פירוט ההלכה בנושא זה ניתן למצוא בבלוג שלו: "בל ייראה ובל יימצא בחמץ של אחרים".
הרבנות הראשית חזרה בה ברגע האחרון מהסכמתה להצעתה פשרה שהציגה המדינה במסגרת עתירה נגד איסור הכנסת חמץ לפסח בבתי החולים. בהתדיינות בבג"ץ הוצע כפשרה להקצות מתחמים לאכילת חמץ בבתי החולים בתקופת חג הפסח, כך ש"יתאפשר למאושפזים ולמבקרים בבית החולים להכניס ולאכול מזון שאינו כשר לפסח במקום המיועד לכך, בלי שתיפגע כשרות כלי האוכל, ובהתאמה המזון המסופק בבית החולים, לכלל המאושפזים".
הרב יוסף כתב כי "מצב בו תתאפשר הכנסת חמץ אל בתי החולים אינו אפשרי, שכן בברירה בין אפשרות הפרת חיוב מהתורה לבין ביקור בבית החולים במהלך ימי החג, עלול ציבור שומרי המסורת שהוא רוב הציבור בישראל, להימנע מלבקר בבתי החולים. ובכך יש חשש למעשה לפגיעה קשה בבריאות ובשלום הציבור... קרוב ל-70% מן האוכלוסייה היהודית בישראל, עשויה להימנע מהגעה לבתי החולים במהלך ימי הפסח".
לפסק הדין המלא